רקע טרום הרפתקאתי

תקציר

בן המחצית הצעיר הקרוי עורב, ששיערו שחור וקולו צורם, נולד בעיירה קטנה במכתש הבז שבאנדורן. בתור ילד, עורב היה פעלתן וחמום מוח למדי, ולכן הייתה זו הפתעה גדולה כשהחליט ללמוד דווקא את התורות הדרואידיות, ולא להפוך לגשש או צייד כמו חבריו. זקני העיירה, שלא ממש היו מעריצים של הילד, ניסו להערים קשיים על משימת הבגרות שלו, שנוכחה להוכיח כי הוא ראוי להיות דרואיד. בן המחצית הצעיר, שכמובן לא נשאר חייב, התעמת איתם והחליט לנסות את מזלו במקומות אחרים, באומרו שלא ישוב להתגורר בעיירתו עד ש-20 ראשי קהילות יעידו עליו כי הוא בוגר, וכך יעמיד את ראשי הכפר על טעותם.

לעורב הצעיר מתלווה דובת הרים בשם בהאלי, אשר הצילה את חייו באחת ממשימותיו הראשונות, וניתן לזהותם בקלות כשתי דמויות שחרחרות וקטנות בקהל. אלא אם הם משחקים מחבואים, כמובן.

בהתאם לתורות הדרואידיות בהן חינכו אותו, עורב נמנע מלשאת על גופו את עצמות האדמה, ולכן הוא לבוש בשריון שאבזמיו עשויים מעצמות, עצים ואבנים, ונושא עליו מגן עץ חבוט ואלה גסה, ששקעים תואמים לצורתה כבר השתכנו בגופם של מספר אנשים גבוהים ומחוצפים.

בהמלצתו של ג’יימוס האיינארד – אביר הנשר בן המחצית, הנודע בכל אנדורן – עורב משכיר את שירותיו לסיעה האנדורנית של אגודת מגלי הארצות, ובאותה הזדמנות מייבא עשבים נדירים למען המעסיק שלו, החי באלמאס. בינתיים הוא שומר על כמה פגיונות אבן שקיבל מג’יימוס, ועל תליון הנושא את סמלו של גוזרה שקיבל מאחד המחנכים הדרואידיים שלו – מתנות קטנות המעידות על בגרותו בעיני הנותנים אותן.

במסעותיו הוא פגש את פייליס – אשף הבקיע באמנות הזימון והקשירה של יצורים בני המישורים, אליו הוא רוכש כבוד שקט כאדם מוכשר וטינה שקטה כעוסק בזימון של יצורים זרים לעולמנו – ואת פרמיר – איש גבה קומה ומסתורי, אשר משתמש במעין קלע אלכימי היורה מהר יותר מכל קשת, אך רועש יותר מכל רעם.

הזקנים המרירים ואבני הפיות

בן המחצית הזקן חלה בקדחת איומה לפני הולדת בנו החמישי, וכשהגישו לו את התינוק הרך שהיה הבן שלו, הוא לא עשה דבר מלבד למלמל “עורב! עורב!” ולהדוף מעליו את העולל בידיו החלושות. האב המסכן נפטר באותו לילה, ועל כן נקרא הילד “עורב”, כהד לציפור אשר אביו ראה בו. חגיגת ההולדת של עורב נדחתה, בשל הלוויה של אביו. זקני הכפר המליצו כנגד הרעיון “ילד שחג הולדתו נחוג בלוויה? אילו מן חיים יהיו לו? והמתים, הרי יש להם נצח. מה הוא יום אחד של המתנה עבור מת?” אך לבנה, אמו של עורב שהייתה דרואידית מוכשרת, התעקשה בכל תוקף להתאבל ראשית על בעלה היקר.

השנים עברו ועורב גדל להיות ילד קטן ופעלתן. הוא הרבה במשחקים עם הילדים האחרים, שאהבו אותו, גם אם היה חמום מוח במקצת. לקראת יום הולדתו ה20, שאלה אותו אמו “מה תרצה להיות כשתגדל?”. ענה לה עורב בקולו הצורמני “מה אני יכול להיות?” וכמו כל אם טובה, שיקרה “אתה יכול להיות כל דבר שאתה רוצה.” פניו של עורב אורו ומיד הוא אמר “אני רוצה להיות דרואיד! כמוך!” היא הביטה בו בהפתעה, “מה, לא סייר?” ועורב השיב “לא ולא!” ובת המחצית המסכנה הבינה שמעתה שום דבר לא ישנה את דעתו. בשבתה עם זקני הקהילה סער ויכוח “הוא פרחח ובור! הוא יזניח את לימודי התורות הסודיות!” הוא חמום מוח! הוא יכה את מוריו וימרוד בחוקים הקדושים!” “קולו צורם וחורק כקול עורב! הוא לעולם לא יצליח לזמרר לחש קסם!” “גברת לבנה, הוא בודאי איש-ביש. הבה נשלח אותו ללימודי המאגיה, ונלמד אותו להטיל את חוסר מזלו על אחרים. לאחר מכן נשלח אותו לחיי הרפתקנות הרחק מכאן.” אך האם התעקשה “לא ולא! אנו ניתן לו משימה ראויה לדרואיד, ואם יעמוד בה, יוכיח כי הוא ראוי.”

על כן הוטל על עורב למצוא אבן פיות – חלוק נחל שבמרכזו חור, אשר אומרים כי ניתן לראות דרכו מבעד לאשליות של הפיות. לפני צאתו לחיפושים, ניסתה אמו ללמד אותו מספר לחשים דרואידיים שיגנו עליו בדרכו, אך כפי שאמרו הזקנים, הגרון הצורמני של הילד לא שלט באף אחד מהם, והוא עזב בידיים ריקות. כך קרה שוב ושוב, ולפי המסורת, אם יחזור בידיים ריקות 5 פעמים, יהיה ברור לכל כי הוא איש-ביש, וסיכוייו להיות דרואיד יאפסו. גם מהמסע הרביעי שב עורב בידיים ריקות, ולאחר הזהרות חמורות מאמו, וחודשיים של נדודים וחיפושים, חזר בידיים ריקות גם מהחמישי.

התכנסו זקני הכפר יחד עם עורב ולבנה, ואמרו: “ילד זה, לעולם לא יהיה דרואיד.”

“לעולם לא אהיה? על גופתי המתה! יכול אני להעיד שאני דרואיד כבר כאן ועכשיו.” אמרו זקני הכפר: “אך דרואיד עליו לזמר לחשים! וקולך צורם וחורק כקול עורב ולעולם לא תצליח לשלוט בהם!” רק סיימו הזקנים את דברם, וקולו הצרמני של עורב עלה בחריקה דקה ומשונה, ומידיו הפתוחות נשפכו מים זכים בכוח הלחש. “כיצד עשית זאת?!” שאלו הזקנים והאם, מוכי תדהמה. “במסעי השלישי פגשתי עורב שדיבר אלי, והוא לימד אותי כיצד העורבים מזמרים. אמנם איני ציפור שיר, אך גם אני בדרכי מזמר.”

“ובכן – ” הוסיפו הזקנים, “על דרואיד לעמוד בחוקים נוקשים ומגבלות! ואתה פרחח חסר משמעת ולעולם לא תעמוד בהם!”. רק סיימו הזקנים את דברם, והנה הוריד עורב את תרמילו ורוקן אותו על האדמה. מלא היה בירקות ופירות ושורשים, וכלים עשויים אבן, ואף פיסת מתכת לא נמצאה בו. “האיבדת את הכלים והמתנות שהפקדנו בידך?!” שאלו כולם. “לא ולא! במסעי החמישי פגשתי בשיירת סוחרים, והם לימדו אותי אודות הצמחים הבריאים והמסוכנים, והכינו עבורי אבזמי עצם וכלי אבן. אותם הרווחתי בתמורה לכלים אותם נתתם לי ובתמורה למשימות אשר ביצעתי עבורם. כך את מסעי האחרון עברתי כדרואיד של ממש. לא נשאתי עלי את עצמות האדמה, ולא שפכתי מדם החי אלא את המעט שצדתי להישרדותי.” אך הזקנים עוד לא אמרו די. “על דרואיד להיעזר בסבלנות ובאורך רוח! והלא אתה ילד מר ונמהר ולעולם לא תדחה סיפוקייך!” אך סיימו הזקנים לדבר, ומיד שאל עורב, “האם זו דעתכם עלי? הרי היא שגויה מן היסוד! הרי עוד לפני מסעי הראשון בעודי משחק מחבואים עם חבריי, שמעתי אתכם מדברים עם אחד הסיירים, ומוסרים לו לצאת בהקדם ולאסוף את כל אבני הפיות שרק ימצא. ובכל זאת יצאתי בשליחותכם האווילית וסבלתי את עלבונותיכם הסתומים במשך 5 מסעות שלמים, מחפש בנרות אחר איזה חלוק נחל שפספס, כדי שאוכל להעמידכם במקומכם. אם זוהי אינה סבלנות, רבותיי, אין אף סבלנות בעולם הזה.” ישבו הזקנים פעורי פה, ורק האם חיבקה את בנה בשמחה ואמרה “הו, יקר שלי! כעת תוכל לעמוד לצידי וללמוד להיות דרואיד כפי שרצית.”

“אוכל, אך לא אעשה זאת.” אמר. וכשהביטה בו בתדהמה, הסביר. “לא נאה לי ולא יאה לי לבלות עוד עם הטרחים הזקנים הללו, שגם בעבור תריסר אבני פיות לא יתנו לי את תואר בגרותי. אני אלך לחפש את מזלי בקהילה אחרת, ורק כש-20 זקני שבט שונים יעידו עליו שאני בוגר, רק אז אשוב לגור כאן.”

“אך יש כל כך הרבה שעלייך ללמוד! מי ינחה אותך בתורות הסודיות?” ניסתה האם להפציר. “אל חשש אמא. בדרכי פגשתי מעגל קטן של דרואידים אשר הסכים לקבלי, והם כבר הפקידו בידי אחריות ראשונה, משימה מול חוטבי העצים שבצפון יער ארת’פל.”

וכך הוא יצא למסעו הראשון, אך מכאן ואילך, זה כבר סיפור אחר לחלוטין.

 

הדריאדה הסוררת

עורב התגנב ביער כמיטב יכולתו. הלימודים הדרואידיים שלו מעולם לא איפשרו לו להתאמן בהסוואה עם חבריו הסיירים, אבל הוא היה קל רגל ככל בן מחצית, בגדיו ושיערו היו שחורים כליל והוא קיווה שגם הדריאדה תהיה טיפשה וגמלונית ככל היצורים הגבוהים ולא תבחין בו. לאחר שעה קלה של ניווט בחשכה הוא הגיע לחלקת היער שהדריאדה הפכה לכלא. חוטבי עצים וחיות יער תמימות נכלאו כולם כשווים בטוח כלובים עשויים שיחים קוצניים או עצים שהתעקמו והתמזגו סביבם.

זו מציאות עצובה, זו של יערות אנדורן. תעשיית העץ בממלכה גדלה וצמחה מעבר לכל שליטה, וחוטבי העצים נכנסים לסכסוכים עם הפיות המקומיות לעיתים קרובות. הפעם הדריאדה השתגעה לגמרי, והחליטה לכלוא גם את חיות היער, שלא יברחו מביתן ההולך וקטן.

הדריאדה לא הייתה במחנה כשעורב הגיע. הוא מלמל תפילת סליחה לאדמה, והוציא את המזמרות והמסורים שקיבל במחנה החוטבים כדי לטפל בכלובי העץ. בחרש, הוא ניסר וקצץ את הכלובים, ועד מהרה 5 חוטבי עצים, 3 צבאים, 20 ציפורים שונות ו7 קופים יצאו לחופשי. הוא התעכב מול כלוב שהכיל גורת דובים קטנה, שנרתעה מפניו. “מה קרה לך קטנה שלי?” הוא שאל בקולו הצורם – קולו של עורב – בעודו משנה את שפת גופו כדי להרגיעה כפי שאימו לימדה אותו. “בואי, קטנה שלי, אמא שלך בהרים בודאי דואגת לך, לא היית צריכה לנדוד כל כך רחוק”, הוא אמר, כי זיהה את הזן של הדובונית המבולבלת.

הוא הוציא את המסור והחל לפרק את כלוב העצים העקום, כשלפתע שמע זעקת שבר מאחוריו. “השבויים שלי! הילדים שלי! מה עוללת להם, מפלצת שכמוך?!” עורב הסתובב לעבר הדריאדה, שמראה היה מעורר פלצות ורחמים כאחד. כל גופה חתוך וסדוק כמו היער שבו חיה, שיער העלים והפרחים שלה הפך למחטים וקוצים, ועיניה הירוקות בדרך כלל נהיו אדומות כעלי השלכת. עורב ידע שלא יצליח להסביר, אך ניסה בכל זאת. “באתי להתערב לזכותך, חוטבי העצים הבטיחו למועצת העופות המלומדים לעזוב אם נחזיר ממך את אחיהם השבויים, או את גופותיהם, אם לכך הדברים הגיעו. כעת הם חופשיים לעזוב ואת חופשיה לשקם את היער שלך.” אבל הדריאדה הזקנה כבר הייתה הרבה מעבר להיגיון. “גופות? הם יקבלו גופות… השוטים חסרי האל האלה, אני אנקום בכולם! העצים והשיחים יקרעו אותם לגזרים!”

היא פנתה ללכת, אבל מצאה את עורב ניצב בדרכה במלוא קומתו (בערך גובה המותניים שלה) , האלה והמגן שלו בידיו. “אני מתנצל, אבל אני לא יכול להרשות לך את זה. המועצה דרשה ממני לוודא שכולם יצאו מכאן בשלום.” הדריאדה גהרה מעל הבחור הקטן, וקולה שקט ומאיים “תקשיב לי טוב, בן מחצית. כדאי מאוד שתוציא את עצמך מהעסק הזה, או שגורלך יהיה רע ומר. הידיים שלי הן גזעים ואתה חמוש רק בזרד קטן. כדאי לך שתברח, או שתהיה הדרואיד הראשון שמת בצד הלא נכון של הסכסוך.” היא הייתה גדולה ממנו פי 2, והסבל, הקסם והשנאה שננסכו בקולה היו מפילים כל אדם על ברכיו, בוכה לרחמים. “תקראי לי בן מחצית, עוד פעם אחת, ואני אבנה ממך חליל רועים.” טיפשה, היא הייתה צריכה לדעת שבני מחצית לא פוחדים מדבר.

השניים החלו להילחם. הדריאדה הייתה חזקה, אך היא זלזלה בעורב יותר מדי. הוא זימרר תפילה בקולו הצורם והעיר את רוח העץ בתוך האלה שלו, שנהייתה קוצנית ואכזרית למראה. לאחר מכן, מתחמק והודף את התקפותיה עם המגן שלו, הוא הצליח לתת לדריאדה הגאוותנית מכה קשה בברך, והעץ נסדק בקול פיצוח. כל העת, החיות שנשארו מסביב צעקו וקראו ודפקו על כלוביהן, וחבורה קטנה של נקרים אף החלה לעזור במלאכת השחרור. בתנועה מלאת זעם, הדריאדה הצליחה לפגוע בעורב למרות המגן שלו, וידו השמאלית המחוצה פעמה בכאב, אך הוא עמד. הוא ידע שהסיכוי שלו קלוש. אחרי הכל, היא כן פיית יערות חזקה למדי. הוא פספס חבטה נואשת לעבר רגלה של הדריאדה, וזו עמדה להכות בו שוב בכל כוחה, כשלפתע שאגה וכל פיצוח של עצים הסב את תשומת ליבם, וגורת הדובים קפצה על הדריאדה המשוגעת במלוא כובד משקלה. בכוחם של טפרים ואלה, הצליחו השניים להכניע את הפיה הסוררת, והיא קרסה על הרצפה, שרף חם זורם מהחתכים החדשים שלה. “עצרי!” אמר עורב לדובה שכמעט מחצה את ראשה של הפיה. הוא כרע לצידה, ולחש “הגיע הזמן שתחזרי לטפל ביער שלך. הוא זקוק לך עכשיו יותר מאי פעם.” ובזמרור צורם, הוא קרא לרוחות המרפאות שיקלו על פצעיה וייצבו את מצבה. מחר הוא יחזור עם לחש ריפוי חזק יותר.

עורב ניסה ללוות את הדובה חזרה אל ההרים, אך היא לא הסכימה לעזוב. הפצרות, פקודות, איומים, שום דבר לא שיכנע אותה להתרחק. “אז אני מניח שאני תקוע איתך עכשיו?” הוא אמר, ולא מעט שמחה נמהלה בקולו המיואש. גורת הדובים שאגה בשמחה ונתנה לו חיבוק דוב מוחץ. “אני חושב שאקרא לך בהאלי.” הוא אמר, וכשהסתכלה עליו במבט תמוה, פשוט השיב “כי ככה בא לי”.

מאת:
ליאור נאילו שמואל

Leave a Reply